הקשר הצועני

המבט על פני המורות בבית הספר הציבורי המקומי כששאלתי אותן כמה ילדים ממחנה הצוענים של האזור לומדים בבית הספר. אוי ווי, כמו שאומרים אצלנו che figura di merda.

אבל אז מגיע ההסבר, בקונטקסט, תוך התנצלות שאין מדובר בגזענות גרידא. הרי איך אני בתור לא איטלקיה יכולה להרשות לעצמי בכלל לשאול שאלה שכזו???

ההסבר המעט מסובך אך גם הפשוט להבנה.
אני רופאת כליאה מזה 8 שנים. רופאת התמכרויות בכלא בשלוש שנים האחרונות. בפרובינציה שלנו יש 3 כאלו, מתוך סך הכל 19 בתי סוהר במחוז לומברדיה . כשהבכורה שלי הייתה בגן חובה עבדתי בתור רופאת משפחה וחירום ממש בעיר מגוריי. המפגש היומיומי והארוך עם אוכלוסיית הכלא הפגישה אותי בפעם הראשונה בצורה אישית עם האוכלוסיה שבעברית מקוטלגת תחת השם צוענים. למדתי שבכלל מדובר בשתי קבוצות אתניות שונות, סינטי ורום. לכל אחת מהן שפה שבטית שונה, קודים פנימים שונים, מקור גיאוגרפי שונה. והרבה שנאה בינהם. מה שמשותף בינהם (לפחות לאסירים שבהם),הוא בוז עצום לכל דבר מערכתי, של 'האדם הלבן' בהגדרתם. קצת כמו בספר המלכה היחפה של הסופר אילדפונסו פלקונס, רק במאה הנוכחית. חלקם אזרחי איטליה מזה מאות שנים (כלומר המשפחות), חלקם רק כמה עשרות, ולחלקם אין בכלל 'זהות' מקומית, אלא הם נעים הלוך שוב בין מדינות מזרח אירופה לאיטליה.
בחלק גדול מהמשפחות האלו עולם הפשע איננו בחירה אלא מסורת משפחתית. דוגמא?  בחור בן 21 יליד איטליה, נכנס ויצא מבתי כליאה מגיל 15. אחיו בן ה25 בכלא. אחיו בן ה19 בכלא. אבא שלו השתחרר מהכלא לפני כמה חודשים אחרי 14 שנות מאסר, אמו לקראת שחרור ממאסר בית בן 5 שנים, ואחותו בת ה16 בקהילה חינוכית מיוחדת לנוער עבריין. כמה עתיד יכולה תוכנית טיפולית חינוכית להציע לבחור צעיר שכזה? אה, הוא אמור להשתחרר אי שם בשנת 2030 ומשהו…
אז אלו הפציינטים שלי. חלקם לפחות. וכחלק אינטגרלי מהעבודה גם מאיימים עלי, בייחוד כשאני מסרבת לרשום תרופות פסיכו-ניורולוגיות ללא התוויה. כן, הרבה ויכוחים ומלחמות.
אבל כשהם משתחררים הם חוזרים הביתה. כלומר למחנות הצוענים של העיר. וגם הם ככל ההורים מלווים (מדי פעם) את ילדיהם לבית הספר. ואחרי כמה מפגשים אקראיים עם פציינטים באזור בית הספר עלתה בראשי השאלה החשובה של ביטחון בנותיי. רב סרן שמועתי עובד חזק באוכלוסיות האסירים, גם התקשורת בין אסירים לאסירים משוחררים. אני לא שוטרת, אין בסמכותי לבצע מעצר אם מישהו מאיים ברחוב עלי או על בנותיי. והחשש שהשמועה תתפשט בכלא דחפה אותי לשאול את המורות ביום הפתוח שאלה כל כך רגישה… עם גוון גזעני כל כך חזק כשהיא מחוץ להקשר הנכון.

לשמחתי הרבה המורות הבינו את מקור השאלה והחשש שעומד מאחוריה, והרגיעו אותי שמזה עשור בערך אין ילדים מהמחנה שלומדים בבית הספר. (מה שהעלה את השאלה לאן נעלמו הילדים????).

שתף

פורסם על ידי docaya

I am an Israeli doctor, studied medicine here in Italy and together with my husband decided to stay as soon as I was qualified as an MD. I am also a mother of two daughters and three cats. PrisonDocTales tells mostly my work stories, correctional doctor (prison physician) until the summer of 2018 and prison addiction medicine specialist since then, but other stories as well. This is a growing blog born out of so much curiosity surrounding my professional choic

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: