אגף שמורים

האגף המוקצה של הכלא. האגף של האסירים שלא יחזיקו מעמד באגף הרגיל יותר מכמה שעות.
זה גם האגף החדש, עם תאים גדולים יותר, ציוד מודרני יותר הכל חדש ובעיקרון אמור להיות במצב תחזוקה טוב יותר.
האגף נפתח בערך כחודש לפני שהתחלתי לעבוד בו ונשלחו אליו אסירים 'שמורים' מכל בתי הסוהר בלומברדיה.
ברובם הגדול אסירים שביצעו פשעים על בסיס מיני, פדופילים, אנסים, רוצחים סדרתיים, התעללות בתוך המשפחה, רצח אישה או ילדים.
בחלקם הקטן יותר אסירים שהם אנשי כוחות הביטחון האיטלקים לשעבר. שוטרים מושחתים מכל הסוגים. ועוד חלק קטנטן מהאסירים שהם משתפי פעולה עם מערכת המשפט.
אני בפירוש גוייסתי כדי למלא תפקיד של רופאת משפחה באגף הזה. בסביבות 120 אסירים שמורים שהיו 'שלי' (כשליש מאוכלוסיית האגף). הרבה מאוד קולגות (בעיקר גברים) סירבו להצבה הזו. לי לא היה כל כך מושג למה אני נכנסת…
אז איך שורדים בעבודה יומיומית עם אוכלוסייה מוקצה שכזו?
חוק מספר אחד: לא שואלים שאלות. לא מעניינת אותי הסיבה בגללה הפציינט שלי בכלא. לפחות לא באופן ישיר, כי הסיפורים בכל מקרה מגיעים לאוזניים. בחלק מהמקרים אפשר גם ממש לראות על הפציינט לאיזו קטגוריה הוא משתייך, בחלק מהמקרים הפציינט עצמו הוא זה שמספר. בעיקר אנשי המשטרה לשעבר, חשוב להם שלא יזהו אותם כפדופילים, כי גם בתוך האגף עצמו יש היררכיה וקודים פנימיים.
חוק מספר שניים: מגיעים עם חיוך לעבודה, מברכים את האסירים והסוהרים במצב רוח מרומם. מלא אנרגיות טובות בתקווה להצליח להשאר איתן במשך כל המשמרת.  פונים לאסירים במר רוסי, מר פררארי כשקןראים להם להכנס למרפאה. נותנים להם להרגיש 'נורמלים'
חוק מספר שלוש: מתעלמים מכל מה ששאר הכלא אומר על האסירים האלו.
חוק מספר ארבע: שכבר מכירים את הפציינטים, מרשה לעצמי לפנות אליהם בשם פרטי (חד כיווני, אלי פונים רק כד"ר, ולא מכירים בעיקרון אפילו את שם המשפחה. זאת כדי להגן עלינו הרופאים. ועל המשפחות שלנו.), ומנסים לחשוף כמה שפחות פרטים על עצמך.
חוק מספר חמש: כל מתנה שמקבלים מאסירים (עבודות יד, חלקן מדהימות) מראים למרכז הפיקוד כאקט של שקיפות. למתנות אין ערך כלכלי אלא רק סימבולי של הכרת תודה. אותו חוק  חל על כל מכתב או איגרת שפציינט כותב לי. אומרת תודה יפה, ואחרי שהוא הולך מראה לבחינה למשטרת הכלא.
חוק מספר שש: אסיר שעובר את גבול הטעם הטוב (שלא לאמר מתחיל להפחיד) מפסיק להיות פציינט שלי. דוגמא? פציינט בן 40 פלוס הכין לי איגרת ברכה לחג מולד, מלאת מילות תודה על היחס שמקבל ממני, על החזר הזהות כבן אדם ולא רק כאסיר (הפנייה אליו כמר xxx), ועל כך שאין לו עוד הרבה זמן בכלא והוא ישמח לפגוש אותי בחוץ כאדם חופשי לשתות קפה. רק חבל שהאיגרת קושטה בתמונות של כלה בעלת מאפיינים דומים לשלי שנגזרו מאיזה עיתון. אה, ושהפציינט יושב בכלא על חטיפה, stalking, ואונס קבוצתי. תודה, לא תודה. הפציינט הועבר לקולגה (גבר אירני, עכשיו שינסה משהו…)

בזכות החוקים האלו הצלחתי לעבוד בתחושה טובה באגף, לקבל באמת הכרה וכבוד מהפציינטים ולהרגיש שאכן בדרכי שלי אני מצליחה לשנות משהו לטובה בפינה הקטנה הזו.

התקופה היחידה בה העבודה הייתה בלתי נסבלת באגף הייתה במהלך ההריון השני שלי (גם הוא הריון בסיכון גבוה)
לא יודעת, איכשהו השאלה 'דוקטור, מה יש בבטן, בן או בת?' הצליחה להעיף לי את כל הפיוזים. הפכתי לחסרת סבלנות ועוקצנית, המשכתי לתפקד בצורה מקצועית, אבל כבר לא כל כך נחמדה.
אולי הסיבה בה אושפזתי להשגחה בשבוע 33, והקטנה נולדה שבוע אחרי זה….

פורסם על ידי docaya

I am an Israeli doctor, studied medicine here in Italy and together with my husband decided to stay as soon as I was qualified as an MD. I am also a mother of two daughters and three cats. PrisonDocTales tells mostly my work stories, correctional doctor (prison physician) until the summer of 2018 and prison addiction medicine specialist since then, but other stories as well. This is a growing blog born out of so much curiosity surrounding my professional choic

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: