אגף נשים

עם המעבר מתפקיד רופאת כליאה בכלא אחד לתפקיד רופאת התמכרויות בכלא של עיר שכנה, נחשפתי בפעם הראשונה לאוכלוסיית אסירים חדשה. נשים. אגף הנשים המחולק לשתי קומות, בקומה הראשונה אסירות 'פשוטות', בקומה השניה האסירות המיוחסות יותר, נשות המאפיה. מיותר לציין שאף לא אחת מהפציינטיות שלי משתייכת לקומה השנייה.
וואו, כלא נשים, עולם כל כך שונה מכלא הגברים. בתחילת הדרך, אחרי כל כניסה לאגף וראיונות עם הפציינטיות הייתי צריכה לשבת לבד ברכב ולעכל את כל מה ששמעתי. כי להבדיל בין התפקידים, כרופאת התמכרויות הייתי צריכה לשמוע את כל הפרטים הקטנים. ילדות, גיל ונסיבות תחילת השימוש בחומרים, הילדים שננטשו או נמסרו או נמכרו. התעללויות והחיים ברחוב. חיי הפשע ונסיבות המאסר. הכל. וכשמדברים עם שלוש או ארבע פציינטיות ביום שכזה הנפש רוצה לבכות. כי משום מה, גם אם לחלק מהגברים ישנם סיפורי חיים קשים, הסיפורים של הנשים הם תמיד קשים לי יותר לעיכול. לספוג. לקבל. להכיל. לא לשפוט.
רובן הגדול של הפציינטיות שלי הן מה שמוגדר בהגדרה המקצועית בעלות אבחנה פסיכיאטרית כפולה. כלומר בנוסף להיותן מכורות לסמים חלקן מאובחנות כבעלות הפרעות אחרות. בדרך כלל הפרעת אישיות גבולית (borderline personality disorder) או אנטי חברתית (anti social personality disorder). חלקן מאובחנות עם הפרעה דו קוטבית, חלקן דכאון. וחלקן לא אובחנו מעולם, אבל לנו, לצוות המטפל, ברור שמאחורי ההתמכרות ישנה אבחנה נוספת.
סיפורי החיים של הנשים האלו גורמים לתהות לעיתים האם לאישה שמולי היה בכלל סיכוי להיות מישהי שונה, לא לסיים את חייה כחלק ממעגל בלתי נגמר של חיים אומללים.
באגף הנשים נתקלים גם בהרבה מניפולציות רגשיות, בהרבה משחקי כוח, ולצערי גם בהרבה מקרים המקוטלגים כבר כחסרי תקווה, לווא דווקא מבחינת ההתמכרות.
סיפורים של חלק מהנשים האלו יפורסמו פה, כמובן שבעילום שם וטשטוש פרטים מזהים, גם אם מדובר בנשים ממקום אחר בעולם.