על פגיעה עצמית בכלא

נושא כואב וקשה. נושא שכרופאת כליאה הביא אותי גם לנקודת השבירה.
עובדה ידועה בעולם הכליאה: אסירים פוגעים בעצמם. מסיבות שונות ומגוונות. בעיקר חותכים את עצמם בצורה שטחית (בדרך כלל למזלם ולמזלנו) או בולעים חפצים זרים. מה לא שמעתי שבלעו, מלהבים של סכיני גילוח, קוצצי ציפורניים בגדלים שונים, מברשת שיניים אפילו. לרדיולוג שלנו יש אוסף מוזר של צילומים שהוא מראה לסטודנטים לרפואה. את הלהבים האסירים מסליקים בדרך כלל בחלל הפה, ממש צמוד לחניכיים.
חלקם הקטן של הפוגעים בעצמם הם בעלי אבחנות פסיכיאטריות אמיתיות, בהם פגיעה בעצמך היא חלק מהמחלה. אך לפחות מניסיוני שלי, חלקם הארי הוא חסר אבחנה פסיכיאטרית, וברובם הגדול צפון אפריקאים. ואצלם הסיבות להתנהגות שכזו מתחלקות בדרך כלל לשתייםץ הראשונה היא מניפולטיביות וניסיון להשיג משהו מהמערכת: עבודה, מעבר לתא אחר, מעבר לכלא אחר, ומעלה הכל תרופות תרופות ותרופות. פסיכיאטריות כמובן, כלומר ממסטלות בדרך כלל. לפעמים גם תרופות 'רגילות' שמסתבר שיש להם השפעות מעניינות כשמסניפים אותן.
הסיבה השנייה והמעניינת היא שקיימת, כנראה, גם השפעה תרבותית בגללה פגיעה עצמית נפוצה יותר בקרב הצפון אפריקאים. יותר מפעם אחת שמעתי פציינט מסביר שככה הוא מוציא את הג'ין שבתוכו, שגורם לו לכעוס כל כך, וככה הוא נמנע מלפגוע באחרים.
גם בתוך הקבוצה הצפון אפריקאית ישנם הבדלים ניכרים. המצרים כמעט אף פעם לא פוגעים בעצמם. הטוניסאים לעומת זאת מגדילים לעשות ופוגעים בעצמם לעיתים קרובות בצורה מסכנת חיים. חלקם הגדול הוא בוגר בתי סוהר שונים כבר בטוניסיה וההתנהגות הזו נרכשה כבר שם.
ישנן תקופות שבהן פגיעה עצמית היא פחות נפוצה. למשל תקופת הרמאדן. ישנם לעומת זאת חודשים (אביב וקיץ, לפני ואחרי הרמאדן) שבהם הייתי מטפלת גם בעשרים מקרי חיתוך עצמי. הרבה תפרים לעשות. יצא לי גם לטפל בפציינט אחד שהצליח לחתוך את עצמו 250 חתכים מהכתף ועד פרק כף היד. מזל שרופא השיניים בא לעזור בתפירות……

מקרה קצה אחד הוא בחור דווקא מזרח אירופאי, שבעקבות סירוב שלי לרשום לו תרופה פסיכיאטרית נוספת פשוט חטף את העט שלי מהשולחן ותקע אותו בכל הכוח באמה שלו. קריאה לאמבולנס ופינוי לחדר מיון.

הקש ששבר את גב הגמל (כלומר אותי) ושהביא אותי להחלטה הסופית להחליף תפקיד, היה מקרה של בחור צעיר ממוצע עירקי/ירדני/מרוקאי (תלוי במה שהחליט להצהיר באותו היום) שביום שישי בסביבות 12 בלילה (החלפת משמרת של משטרת הכליאה), הגיע למרפאה על כסא גלגלים בטענה שהוא חלש מכדי ללכת ויש לו כאבים בחזה. עם הגעתו למרפאה, הבחור מתלונן על כאבי בטן חזקים בגלל שבלע להבים יום לפני כן. אני מטלפנת לקרוא לאמבולנס כדי לפנות אותו למיון לבדיקת אנדוסקופית.
מגיע אמבולנס עם שני מתנדבים. עם כניסתם למרפאה,הבחור מתאושש פלאים, קופץ מכסא הגלגלים, שולף להב של סכין גילוח מהפה ובמהירות הבזק חותך את עצמו משני צידי הצוואר, ימין ושמאל. בשבריר שניה הבחור משפריץ דם מאזור רגיש ומסוכן במיוחד. מסרב לתת לי להתקרב כדי להבין במה הוא פגע ומה רמת הסיכון. מיידית מוזעק גם רופא מומחה ברפואת חירום והרדמה. רק עד שהוא מגיע אני נמצאת במרפאה לבד עם פציינט ושני מתנדבי "מד"א". הפציינט, שעדיין מחזיק להב ביד, ממשיך לסרב טיפול עד שיגיע מפקד הכלא או השופט המחוזי לכלא לדבר איתו (שישי 12 בלילה כבר אמרתי???), ובינתיים ממשיך לאבד דם. השוטרים הגיבורים יצאו/ברחו כולם מהמרפאה עם טיפת הדם הראשונה מרוב פחד להדבק במחלה כלשהיא (בורות קשה). מה זה ברחו? דילגו מעל השולחן שלי ונמצאים כולם (5 שוטרים ברגע זה) במסדרון מציצים על סף הדלת לתוך המרפאה.
אני מנסה להחדיר קצת הגיון בבחור. כלום. גם המתנדבים מנסים, הבחור יושב לו על הרצפה בתוך שלולית דם, בהכרה מלאה, ומטביע את טביעות ידו בשלולית. לאט לאט מצליחים לשכנע אותו שלפחות יתן לנו להתקרב לבחון. לשים תחבושת לחץ. רק עד שיגיע המרדים ללוות אותו לבית החולים. גם לפינוי הוא מסרב.
תוך כדי טיפול בסיסי בפציינט (המרפאה בכלא לא מצויידת כדי לבחון פגיעות בכלי דם מרכזיים) אני מבחינה בעוד שני להבים מוסתרים הגרביים שלו.
כשמגיע המרדים אני מפנה לו את השטח בניסיון לשכנע את הבחור להתפנות לבית החולים. בינתיים מיידעת את השוטרים (עכשיו הם 15 במספר, משמרת יורדת ומשמרת עולה) על המצאות להבים נוספים על גוף הפציינט. החלטה נלקחת לעשות חיפוש על גוף הבחור אחרי שיועבר לאלונקה, וזאת כדי למצוא את הלהבים הנוספים ולהבטיח את ביטחונם של אנשי האמבולנס ובית החולים.
כשהבחור, כבר יחסית רגוע ומסכים לפינוי, עולה על האלונקה ומבין שצפוי לו חיפוש מתחיל גיהנום רציני. השתוללות בכל המובנים, שטף הדם שהצלחנו להאט חוזר לזרום כתוצאה מניסיונות הריסון מצד השוטרים. המרדים, קצת רדום בעצמו כנראה, פתאום מבין שאולי זה הזמן לתת זריקת הרגעה רצינית לפציינט, לפני שכל העסק יגמר באמת ברע. לפציינט, לנו, לשוטרים.
בשעה טובה מצליחים להרגיע שוב את הפציינט והוא מפונה לחדר מיון. הרבה מזל היה לו, הוא פספס ב 2 מ"מ את הוריד הגיוגולרי.
אני לעומת זאת נשארתי במרפאה שטופת דם, רצפה, מיטות, מחשב ומקלדת, שולחן. אה, ואיומים ברצח כי בגללי שלחו אותו לבית החולים להציל את חייו.
זו הנקודה בה החלטתי באופן סופי לעבור לתפקיד שאינו כולל רפואת חירום ראשונית. ולשמחתי הגדולה כחודש לאחר מכן התקבלתי כמומחית התמכרויות בכלא שכן.

פורסם על ידי docaya

I am an Israeli doctor, studied medicine here in Italy and together with my husband decided to stay as soon as I was qualified as an MD. I am also a mother of two daughters and three cats. PrisonDocTales tells mostly my work stories, correctional doctor (prison physician) until the summer of 2018 and prison addiction medicine specialist since then, but other stories as well. This is a growing blog born out of so much curiosity surrounding my professional choic

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: