על burnout ושינוי

ביוני 2018 נשברתי. עברתי חצי שנה של עבודה קורעת, בסביבות 200 שעות עבודה חודשיות, עלייה מסיבית במקרי פגיעה עצמית, שני מקרי מוות במשמרות שלי (אחד התאבדות, השני ממנת יתר).
לעבוד בכלא כרופאת כליאה זה גם אומר להפרד מהסלולרי למשך כל המשמרת, כלומר מהקשר לבית בו חיכו לי בו שתי ילדות קטנות ובעל. מילא מדובר בשעות עבודה נורמטיביות, 8(?) שעות, אבל לעבוד מנותקת מהעולם החיצון למשך 18-24 שעות זה ניתוק קשה.
לעבוד בכלא כרופאת כליאה בתחום החירום אומר גם שעלייך לראות כל אסיר שמבקש לראות רופא מכל סיבה שהיא, בכל שעה של היום. כלומר במשמרת של 18 שעות בערך 100-120 אסירים. ובכוונה אני לא קוראת להם כאן פציינטים, כי רובם הגדול לא באמת צריך לראות רופא אלא מנצל את היציאה למרפאה כדי לעשות 'סיבוב' מחוץ לקומה שלו, לקשקש עם אסירים אחרים, לזכות אולי בהתערבות (כל מה יצליח לסחוט מהרופא), וגם כדי לעסוק קצת בסחר-מכר מחוץ לקומה.
כלומר לעבוד בכלא כרופאת כליאה-חירום זאת אומרת לראות זרם בלתי נגמר של אסירים/פציינטים, גם בשעות הקטנות של הלילה, ולנסות להבין בטלפון ממה שמתאר השוטר מה דחוף יותר ומה פחות. ולקוות שאת לא טועה בטריאז' הטלפוני הזה.
לעבוד בכלא כרופאת כליאה-חירום אומר גם הרבה בירוקרטיה וטפסים, בדיקות חירום של השוטרים במקרה שהותקפו, בחינה מהירה של תוצאות בדיקות מעבדה וביקורי מומחים כדי לסמן פציינטים שזקוקים במיידית לשינוי במרשם.
ובמקרה שלי זה גם אומר לחיות כל המשמרת על קפה, קולה, סיגריות ואגוזים מהמכונה האוטומטית…. ביוני 2018 הגעתי למשקל בו שקלתי בגיל 16 בערך.

כל זה לא הפריע לי כל עוד יכולתי לאזן את עבודת החירום עם התחום בו הרגשתי שבו אני מצליחה באמת לעשות טוב. רופאת המשפחה של הפציינטים 'שלי', 120 האסירים מאגף השמורים.
רק שמסוף 2017 עזבו כמה קולגות את העבודה ולא הגיעו מחליפים, ואת משמרות התורן חירום חייבים לכסות בכל מחיר. וזאת אומרת שמתוך 200 שעות עבודה חודשיות רק כ50 הוקדשו לרפואת משפחה. האיזון העדין הזה שהחזיק אותי במשך 5 שנים בתפקיד פשוט הופר.

עוד לפני השבירה ביוני, התחלתי קורס מאסטר בגישות קליניות לטיפול בהתמכרויות התנהגותיות ולחומרים, מתוך מחשבה שזה רק יכול לעזור לי יותר בעבודה עם האסירים. ההתעניינות בתחום נולדה מתוך העבודה עם אוכלוסיית מכורים גדולה וההבנה שגם כרופאת משפחה אוכל לתרום להם.
כשהגעתי לנקודת השבירה שלי נפתח בדיוק תקן פנוי לרופא מומחה התמכרויות בכלא בעיר שכנה, כ 50 דקות נסיעה מהבית. אז הגשתי מועמדות, עברתי את ראיון העבודה. שנות הניסיון בכלא והמאסטר חיפו על חוסר ההתמחות כרופא טוקסיקולוג שבשבילו נפתח התקן.
ביולי 2018 התחלתי בדרך החדשה.
רופאת התמכרויות בכלא, עבודת מרפאה. אין יותר לילות, סופש"ים או חגים. אין יותר חירום וסכנת חיים או מוות. ובעיקר יש המון מקום לצמיחה והתמקצעות וציפייה לתת יד לעזרה אמיתית למגורים בכלא.