טיול בעיר עם הבנות

עיר מגורי אינה עיר גדולה, לפעמים נדמה שכולם מכירים את כולם. עיר קטנה עם אוניברסיטה מבוקשת ו 4 בתי חולים. וכלא.
באופן די נורמלי חלק מהאסירים בכלא המקומי הם תושבי העיר והסביבה, וזאת כדי לאפשר לבני משפחתם ביקורים סדירים בכלא.

אז ככה נראה טיול משפחתי שלי בעיר בחודש ספטמבר (לא האחרון כמובן בו עת קורונה בוטל הכל) כשיצאנו לבלות קצת ולהסתובב גם ביריד:
מחנים את הרכב, יוצאים רגלית ומתקרבים לגשר הרומאי העתיק שמעל הנהר, הנהר שמחלק את העיר לשני אזורים. רגע… לאט, כאן בפינה יש שני פרצופים מוכרים…. שני פושרים קטנים שהשתחררו לא מזמן. רק שלא יראו אותי מתקרבת, אני עם הבנות!!!!
טוב, לא עבד, השניים תכף מזהים אותי, ciao dottoressa, che belle bimbe! . בוקר טוב……
ממשיכים בדרכנו, גם על הגשר עצמו יושב עוד פושר אחר, אבל הוא עסוק מדי ולא מסתכל לכיווני.
ממשיכים לנו בהליכה, ומטפסים במעלה הרחוב הראשי במרכז העתיק. רחוב מרוצף חנויות, גלידריות, בתי קפה ומאפה, ומלא אנשים הסופי השבוע בעיקר.
אבל רגע, מזווית העין אני רואה על המדרכה מהצד השני של הרחוב פרצוף מוכר. מאוד מוכר. הרי כל הזמן חיכיתי שישתחרר מהכלא, אחד מהפציינטים המבוגרים שלי (בסביבות ה70 שלו) מאגף השמורים, אגף הפדופילים.  אחד מהפציינטים הפחות נעימים, גם אם מעולם לא ידעתי באופן מדוייק מה פשעו. תמיד מנומס, תמיד חביב ובכל זאת תמיד הצליח להעביר בי צמרמורת בלי שאדע בדיוק למה. אבל מהתנהלותו איתי, עם השוטרים ועם שאר האסירים די הסקתי מסקנות לגבי אופי הפשע, והקטגוריה שלו בתוך אגף השמורים.
ועכשיו? עכשיו הוא מטייל לו עם גבר אחר ברחוב הראשי של העיר. ומסתכל סביבו. ואני לוחשת באוזני בעלי, כשאנחנו עוברים במקביל אל הפציינט (לשעבר) ומשתדלים לא להסתכל לכיוונו וגם להסתיר את הבנות מהצד ההוא של המדרכה.
יופי, עוד מכשול עבר. נו, מה יהיה?, מה זה אוסף הפציינטים-לשעבר שמסתובב לו היום ברחובות? לא הייתה לי עדיין יציאה מהבית שכזו….
ושיא הסיבוב? ביריד עצמו, יריד אוכל בינלאומי שמתרחש כמעט כל שנה בספטמבר בעיר, בשוטטות בין הדוכנים, אני נתקלת פרצוף מול פרצוף עם עוד פציינט לשעבר, בחור ממוצא סינטי (חלק מהצוענים, ראו פוסט על הקשר הצועני), שמברך אותי בלבביות, מעיר גם הוא כמה יפות הבנות. בתגובה אני (חוץ מלהחזיק חזק יותר את הבנות והתיק קרוב אלי) שואלת אותו האם הוא ממשיך את המעקב הרפואי החיוני שהתחיל אצלנו. לא הרופאה, עכשיו הכל בסדר, לא צריך יותר. (מה לא צריך יותר???? אתה עשית דיאליזה כלייתית במשך שנתיים בכלא!!!!!, יש לך רק כלייה אחת אתה יודע…..). מברכים לשלום וכל אחד הולך לכיוונו. הוא מתפתל לו בין הביתנים ואני מקווה לא לראות אותו יותר בכלא אצלנו כתוצאה מהשיטוט הזה שלו.

מפגשים עם פציינטים לשעבר, כלומר אסירים משוחררים, מתרחשים מדי פעם. כמו שכבר שציינתי בפוסט אחר, היו לי כבר מפגשים עם חבר'ה ממחנה הצוענים ליד בית הספר המקומי.  יריד הלונה פארק הקטן שנפתח כל שנה ביוני מנוהל ומוקם ומופעל כולו ע"י סינטי, שחלקם מוכר לי ממקום שונה לחלוטין ולכן אני נמנעת  להגיע למקום. ואת סוחרי הסמים הקטנים של פאביה פגשתי לא פעם מפוזרים בעיר. אבל יציאה משפחתית שכזו, וכמעט פגישה עם אסיר 'שמור/פדופיל' באמצע העיר הצליחה לערער אותי. יאללה, חוזרים הבייתה.

פורסם על ידי docaya

I am an Israeli doctor, studied medicine here in Italy and together with my husband decided to stay as soon as I was qualified as an MD. I am also a mother of two daughters and three cats. PrisonDocTales tells mostly my work stories, correctional doctor (prison physician) until the summer of 2018 and prison addiction medicine specialist since then, but other stories as well. This is a growing blog born out of so much curiosity surrounding my professional choic

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: