פחד ואיימים בכלא?

נתחיל מהנחת יסוד: כל מה שידעתי על הכלא לפני תחילת העבודה התבסס על תוכן סדרות טלוויזיה וסרטים. בדר"כ אמריקאים. מהאלימות הקשה, תת קבוצות האסירים והיחסים בין אסירים לסוהרים בסדרה Oz, אותם התכנים פחות או יותר פלוס סיפור התאהבות של רופאה באסיר ב prison break, חומות של תקווה. לא חסרים תכנים על בתי סוהר ואסירים. בתוך הכלא, מנסים לברוח ממנו ואפילו מנסים לפרוץ בחזרה אליו….

התגובה הראשונה שלי כשקולגה הציע לי להגיש קו"ח למשרה הייתה: כלא??? אתה משוגע???? זה נשמע לי נורא מסוכן. וגם חששות מבחינת רמת המקצועיות שלי, הרי רק הוסמכתי כרופאה ועוד לא צברתי ניסיון ושפשוף, ובטוח שלא ביטחון עצמי ביכולת שלי לעבוד לחלוטין לבד.
הקולגה הסביר באריכות שזה בכלל לא מסוכן, לא דומה בכלל לכלא הטיפוסי מהסרטים, ובכלל צמוד אלינו לפחות שוטר כליאה אחד. וגם מבחינה מקצועית, את לא צריכה לדאוג. קצת כאבי ראש, קצת כאבי שיניים, מדי פעם צרבת, ופה ושם לתפור מישהו. הוא אפילו הגיע אלי הבייתה לעזור לי להתאמן על תפירה כירורגית של  עוף טרי. אוי כמה שהחתולים שלי היו מרוצים מעניין העוף הלא מבושל על השולחן בסלון. אתגר גדול לתפור עוף כשהחתולים מנסים לגנוב לך אותו…..
אז התקבלתי לעבודה, והתחלתי. כדי לקבל ניסיון, כדי להתחיל להרוויח משכורת עד שאכנס להתמחות. התחלתי למרות החששות, כי זו הייתה הזדמנות לעבודה כרופאה כללית בינתיים.
והנה הגיע היום הראשון בעבודה, מפגש עם הבוס החדש ומשמרת חפיפה.  חונה את הרכב במגרש החנייה, מגיעה לש.ג. רבע שעה עובר עד שבודקים את אישור הכניסה שלי. נכנסת לחצר החיצונית, הליכה של כמה דקות והגעתי לעוד נקודת ביקורת. כאן כבר עוברים בשער גלאי מתכות, שוב נרשמים, מפקידים תיק עם חפצים אישיים ופלאפון בארונית נעולה, וממשיכים הלאה רק עם תיק רופא. מסדרון קצר, שתי מדרגות, דלת פלדה משוריינת שנפתחת. והנה הגעתי. לחצר הפנימית של הכלא. מסביבי חומות ומולי מרבץ בניינים בגבהים שונים. רגע, לאן אני הולכת????
אחד מהשוטרים הבחין במצוקת הרופאה החדשה והתנדב ללוות אותי למרפאה. חוצים את החצר, ומגיעים לעוד דלת, הפעם מסורגת. מצלצלים בפעמון ומחכים שהשוטר האחראי על המתחם יגיע לפתוח. שוב הזדהות. והופלה, אני בתוך בית סוהר. אמיתי. הריח דחוס כבר כאן בכניסה. לקירות צבע תכלת פסטל שכנראה מישהו החליט שאמור להרגיע את האסירים. אבל הלב שלי דוהר. עוברים במסדרון קצר, לאורכו 4 תאים ובהם אסירים שמציצים החוצה מהתא כדי לראות מי הגיע. בסוף המסדרון עוד דלת. מסורגת.
ואז ימינה שמאלה למעלה ושוב שמאלה, או רגע אולי בעצם ימינה? תחושת חוסר התמצאות במרחב שבתור מדריכת טיולים לשעבר לא הרגשתי מאז שהלכתי לאיבוד באיזה ערוץ בנגב… ומולי עוברים אסירים, הולכים בחופשיות, מברכים את הסוהרים בצורה מחונכת. הם לא לובשים מדים כמו בסרטים אלא כל אחד את בגדיו שלו מהבית. או מתרומות. נראה גם שכולם מעשנים. אסירים וסוהרים כאחד. נו, טוב, לפחות אוכל לעשן פה….
הגעתי בשעה טובה למרפאה. מקווה שאצליח לזכור איך יוצאים מפה ואיך חוזרים לכאן. הפגישה עם הבוס החדש אורכת בערך 10 דקות. מכאן והלאה נצמדתי לקולגה משופשפת, כבר 7 שנים עובדת בכלא. בכניסה למרפאה שלושה שוטרים בעמדות שונות מווסתים את תנועת האסירים. ובאמת לא נראה כל כך נורא או מסוכן. אולי אפילו יותר בטוח מלעבוד בחדר מיון או רופא חירום באמבולנס שלהם אין שוטר צמוד.
מטעמי פרטיות הפציינט/אסיר השוטרים לא אמורים להיות בתוך המרפאה בזמן ביקור רופא. אבל כשיש פציינט נפיץ הם נוכחים ועוד איך. לעיתים גם יותר משוטר אחד. הכל תלוי ברמת הסיכון לפיצוץ.
אז סך הכל הרגשתי בטוחה אחרי המשמרת הראשונה הזו. כשהגעתי לאחר יומיים למשמרת הראשונה שלי לבד לבד הייתי יותר מתוחה בגלל הפן המקצועי מכדי לדאוג לבטחוני האישי. כמובן שעל המשמרת הראשונה היה כבר מקרה אחד של חשד להתקף לב (וקריאה לאמבולנס), התקף אפילפטי אחד (הראשון בקריירה שלי), כמה יבלות באיזורים רגישים (פציינט שהחליט לבדוק את הרופאה החדשה) וההתמודדות הראשונה שלי עם בקשות חסרות הצדקה קלינית לתרופות פסיכיאטריות.
בסך הכל ברוב תקופתי בכלא הרגשתי בטוחה. נוכחות המשטרה, הגנה המירבית על פרטי הרופא (מעולם לא הזדהנו בפני הפציינטים בשם או שם משפחה, על הגליונות הרפואים התנוססו אך ורק ראשי התיבות שלנו), ושמירה מפני דליפת מידע רגיש (מקום מגורים, מצב משפחתי). אלה הם הקווים המנחים שקיבלתי. חלק מהמידע דלף, כמו היותי ישראלית, אבל זה באמת משהו שקשה להסתיר לאורך זמן.
ברוב המקרים אסירים לא מרוצים מאיימים בפגיעה עצמית. אם לא תתני לי xxxx אחתוך את עצמי/אבלע להבים או משהו בסגנון.  הם יודעים שאיום על הרופא בכלא זה לא רעיון טוב. מצד אחד הוא יקבל תלונה רשמית שעלולה להתרגם לעוד זמן מאסר או מניעת שחרור מוקדם, מצד שני גם האהדה של הצוות הרפואי אליו לא תגדל במיוחד. והרופא הוא זה שמחזיק במפתחות לאוצר התרופות. אז אולי לא כדאי לאיים.
היו כמה מקרי איום  עלי. חלקם ישירים (יום אחד גם אני אשתחרר ונראה מי נמצא באיזה צד של הסכין, תוך כדי שהוא מצביע לכיווני עם נייר מגולגל כסימולציה לסכין), חלקם יותר מתוחכמים (פציינט שהמשפחה שלו גרה ברובע הקודם בו התגוררתי ושהבין דרכם שאני גרה שם: אני יודע לאיזה גן הילדות שלך הולכות, זו השכונה שלי, אני יודע הכל. כשאשתחרר אבוא לדפוק לך על הדלת ונלך לשתות קפה, מה את אומרת? אומרת שהנה קיבלת תלונה רשמית על איום….) וגם מצבים שהם לא אייומים אבל מפחידים אולי יותר. כמו לקבל איגרת ברכה לחג מאסיר שמודה מכל הלב על היחס האנושי הראשון שקיבל מזה שנים, בעודו מעטר את הברכה בתמונות של כלות גזורות מעיתונים (יושב על סחר בנשים, חטיפה ואונס קבוצתי). תודה רבה וחג שמח גם לך אדון  xxx, ובסוף המפגש הברכה עוברת לידיים של הפיקוד כדי לקבל צו הרחקה מהאסיר, לפחות בתוך הכלא. ולסמן לרשויות במקרה של שחרור.
כשאתה חלק מהמערכת הזו פחד הוא לא הרגש הראשוני שאיתו אתה מתמודד. הוא צריך לעמוד בתור אחרי הרבה אחרים. סיפוק מהעבודה טובה, מיחסים טובים עם השוטרים והקולגות, תסכול ממערכת בריאות ומשפט שתפקודם נע בין כושל ללא ברור, עצב על הזנחה והפלייה, כעס לעיתים.
פחד לא יכול לשלוט או להנחות מי שבוחר לעבוד בכלא, ולא משנה אם הוא סוהר/שוטר, רופא או בעל תפקיד אחר אזרחי בכלא. גם החשש לביטחון המשפחה הוא ממודר, אתה יודע שיש סיכוי ש… אבל עד היום לא שמעתי ולו על מקרה אחד שבו איש צוות רפואת כליאה או בן משפחתו הותקפו או נפגעו בידי אסירים לשעבר או אחרים הקשורים אליהם.  בעולמם של האסירים קיים איזשהו קוד של כבוד לצוות הרופאים.
כשנותחתי בלחי למשל (ניתוח קטנטן ולא רציני), והגעתי למשמרת יומיים אחר כך עם תחבושת, מיד היו כמה אסירים שהתנדבו לפרק במכות את מי שפגע בי. הגדיל לעשות אסיר אחד, די מפחיד האמת (שני מטר פלוס בגובה על 100 פלוס ק"ג, הפרעת אישיות אנטי סוציאלית וכוח של סוס מתודלק בקוקאין) שהצהיר שאם הוא ישמע שמישהו מאיים עלי או פגע בי 'אשבור לו כל עצם בגוף,  אני יתחיל מהאצבע הקטנה של הרגל ועד הצוואר אני יגיע, טעויות דקדוק במקור באיטלקית).
בתפקיד הנוכחי שלי אני יותר חשופה, החותמת שלי מתנוססת על מאות תעודות ודוחות רפואיים משפטיים שאני כותבת במהלך השנה. שם ושם משפחה. אבל קוד הכבוד שיש כלפי צוות הרפואה בכלא  מחזיק מעמד גם כאן.
נשאלתי גם האם אני לא מפחדת על בנותיי, בייחוד כשאני מאתרת פרצופים מוכרים בעיר, בייחוד פדופילים. הסיכון לבנותי מפדופילים שווה לסיכון של כל ילד אחר בעיר (לצערי הרב, על כל הילדים) ההבדל הוא שאני יכולה לזהות ולאתר את גורמי הסיכון לפעמים. באיטליה לא קיימת מערכת זיהוי  של sex offenders כמו בארהב מטעמי פרטיות, אז איש אינו יודע אם השכן לידו או מולו מוגדר שכזה. לי לפחות יש סיכוי לעלות על מקרים שכאלו. ולגבי פושעים מסוג אחר, פשוט נמנעים ממקומות ואירועים שבהם הסיכוי לפגוש בפציינטים לשעבר הוא גדול יחסית. פחות בגלל פחד אמיתי אלא יותר מהרצון לשמור על הפרטיות וההגנה היחסית שהיא נותנת. גם השימוש בפייסבוק כאמצעי לשיתוף תמונות של הבנות והמשפחה צומצם בצורה חדה. תמונה פה ושם. כמה פעמים בודדות בשנה. אבל שוב, זה לא פחד שמנווט אלא זהירות.

פורסם על ידי docaya

I am an Israeli doctor, studied medicine here in Italy and together with my husband decided to stay as soon as I was qualified as an MD. I am also a mother of two daughters and three cats. PrisonDocTales tells mostly my work stories, correctional doctor (prison physician) until the summer of 2018 and prison addiction medicine specialist since then, but other stories as well. This is a growing blog born out of so much curiosity surrounding my professional choic

2 תגובות בנושא “פחד ואיימים בכלא?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: