הדרך

הדרך המובילה מביתי לכלא תמיד נראית לי ארוכה. בלתי נגמרת. כביש פרובינציאלי, צר, בעל שני מסלולים, אחד לכל כיוון. כביש מורם מעט מפני השטח שעובר בין שדות אין סופיים של אורז ותירס, הגידולים העיקריים באזור.
בחורף, ברוב רובה של העונה אני נוהגת בתוך ערפל כבד, עוד אחד ממאפייני האזור. 22 כיכרות מצפים לי על הדרך, כן, אני יודעת כי ספרתי אותן. אני כבר יודעת בדיוק היכן מחכה לי הכיכר הבאה, רק שלפעמים כשנוהגים בערפל כל כך כבד אי אפשר לראות אותן מרחוק. גם לא את השלטים שמתריעים על קרבתן בעוד 100 מטרים. ואני נוהגת לאט לאט, בציפייה להגיע לכיכר, כי הרי היא צריכה ממש להיות פה, קרוב קרוב, עוד קצת ועוד קצת, והופס, נכנסתי לכיכר בלי לשים לב בכלל…. בולמת בעדינות בניסיון להבחין ברכבים אחרים בכיכר, וממשיכה בדרכי לכיכר הבאה.
למטופלים שלי, אלו המכורים לסמים ואלכוהול, אני מקבילה את הנהיגה הזו בערפל ובידיעה שמצפות לי כיכרות בדרך ולכן עלי לנהוג לאט ובזהירות משנה לנפילה החוזרת לשימוש בסמים אחרי תקופת הגמילה בכלא. גם כאן, אתה יודע שהדרך שלך היא מעורפלת, ושקשיי החיים בחוץ כמשוחרר טרי לא רק שלא נעלמו אלא גם עלולים להיות אפילו יותר מאתגרים, והצעידה לאורך הדרך הזו, של שיקום החיים, צריכה להעשות לאט לאט, בזהירות, כדי כשתגיעו 'לכיכר',  לקושי בהתמודדות, לטריגר אפשרי, לא תגרום לעצמך נזק, לא תהיה 'תאונה' ולא תחזור להשתמש בסמים.  הידיעה שהערפל עוטף את הדרך, שקשיי החיים מרצפים את מסלול החיים, ושאין פיתרון קסמים שיעלים אותם מהמסלול, חייבת להיות הצעד הראשון כדי לשמור על עצמך.

הדרך מהבית לכלא היא דרך כפרית. כל כמה שנים בסביבות חג הפסחא מובילים רועי כבשים מודרנים עדרים לשחיטה מאזור ברגמו/ברשייה  לבתי שחיטה באזור אלכסנדריה. הם מובילים אותן כמו פעם, במסע רגלי ארוך, הרועים ברגל, על סוסים ועם קרוון או שניים שבו הם ישנים בלילות. כ170 ק"מ של צעידה, רכיבה ונהיגה, עם כלבי רועים בני תערובת המפקחים על העדרים. בוקר אחד לפני החג נסעתי בדרך הרגילה, האביב כבר פה והכל ירוק ירוק מסביב כששדות האורז העדיין-לא-מוצפים מגוונים בחום עשיר את הרקע. נו, רקע פסטורלי שכזה, ואני הרכב הראשון במקטע הדרך, עוברת סיבוב קטן ומבחינה בצד שמאל בעדר כבשים…. ברקס חרום….קפץ לי כלב גדול לכביש, ואחריו איש. ואחריהם מאות כבשים וטליים (או לפחות כך זה הרגיש) שחוצים את הכביש מול הפגוש הקדמי שלי. זה לא מצב שבו יש הרבה מה לעשות. רק לשבת ולחכות שהעדר על כל חבריו ומלוויו יעברו את הכביש….. מקדימה כבשים, מהצדדים כבשים ומאחורי טור מכוניות בעצירה מלאה. איזה תירוץ נפלא להגעה מאוחרת לעבודה!!!!! חיכיתי עשרים דקות עד שנגמרה חציית הכביש. אפילו צילמתי תמונות ושלחתי לבעל ולאמא (מהן לצערי לא נשאר זכר, נמחקו והלכו לאיבוד בנבכי זכרון הפלאפונים). מלבד תחושת הפליאה הראשונית ואפילו הראיה הומוריסטית בסיטואציה, זכורה לי איך לאט לאט התפתחה תחושת חוסר אונים וחוסר סבלנות. הרגשתי באמת קצת שלקחו אותי לרגע כבת ערובה. השעון המתקדם לו, השעה המתאחרת, המשכורת שאני לא מקבלת בזמן האבוד הזה. כמה הקבלה יש במצב הזה למצבו של האסיר, בייחוד זה שיושב על פשעים 'קטנים', שרואה את חייו נעצרים למשך זמן מה, בעוד החיים מסביב ממשיכים. חוסר האונים שלו וחוסר היכולת שלו לשנות את המצב, לסטות מהדרך הזו שבה הוא תקוע. חוסר הסבלנות שלו, כשהוא רואה את בני משפחתו וחבריו ממשיכים בדרכם והוא תקוע, בלי יכולת להתקדם קדימה או להסתובב אחורה. רק שאני אחרי עשרים דקות השתחררתי מפרק הכבשים, ולאסיר ה'קל' מחכות בדר"כ כמה שנים בכלא. וחוסר הסבלנות רק הולך ומתגבר ככל שעובר הזמן.

הדרך מהכלא לביתי נראית אפילו יותר ארוכה, הראש שאמור להיות מרוכז בנהיגה בטוחה עסוק לעיתים קרובות בעיכול היום שעבר, בסיפורים ששמעתי, בפציינטים שראיתי וחוויתי רק לרגע קטן חלק מהחיים שלהם. עיכול הרוע והשחור שמכיל העולם הזה שלנו. זה הזמן היחידי לעיתים שיש לי לנסות לנקות את הראש ולעטות על עצמי את גלימת "סופר אמא" שאוספת את הבנות מבית הספר ורצה איתן להמשיך את היום והערב עד להתרסקות המוחלטת בלילה. הזמן היחידי שיש לי כדי לנסות ולהשיל את מרירות העולם מכתפי ולנסות עדיין, כל עוד אפשר, לגונן עליהן מהחשיכה הזו.

כמה מטפורות אפשר למצוא בדרך הזו, במסלול שמוביל אותי ממקום מוגן, מלא אהבה ואופטימיות למקום שאפשר לתאר אותו כ dark side of the moon, רק שזה לא הירח, זו האדמה עליה אנחנו הולכים, נושמים וחיים.

הדרך מביתי לכלא בסופו של דבר אינה באמת כזו ארוכה, רק כ 50 ק"מ, אבל המרחק האמיתי בין שני העולמות הוא הרבה יותר גדול. 

פורסם על ידי docaya

I am an Israeli doctor, studied medicine here in Italy and together with my husband decided to stay as soon as I was qualified as an MD. I am also a mother of two daughters and three cats. PrisonDocTales tells mostly my work stories, correctional doctor (prison physician) until the summer of 2018 and prison addiction medicine specialist since then, but other stories as well. This is a growing blog born out of so much curiosity surrounding my professional choic

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: