אמביוולנטיות

כשעושים חיפוש היום במאגרי תמונות אונליין של המילה 'התמכרות' מקבלים לצד תמונות של סיגריות, תרופות ומחטים לא מעט תמונות של בני נוער ובוגרים המשתמשים בפלאפונים. כלומר השיח המקשר בין שימוש בפלאפונים ורשתות חברתיות למושג התמכרות הוא כבר ידוע לכולנו. הוא פשוט עוד לא נכנס להגדרות המקצועיות בעולם הפסיכאטריה. בגרסה האחרונה של DSM, התנ״ך של הפסיכאטריה כמעט בכל העולם, מוכרת רק התמכרות התנהגותית אחת, וגם אליה מתייחסים בצורה אמביוולנטית, וזו התמכרות למשחקי מזל (כלומר הימורים). אבל אנו שעוסקים בתחום מדברים והרבה על שאר ההתמכרויות ההתנהגותיות. לקניות, למין, לקשר ריגשי, למשחקים און ליין (לא הימורים), לשימוש בפאלפונים, ולרשתות החברתיות.


עם יד על הלב, כמה מאיתנו מושיטים יד לעבר מכשיר הסלולרי עוד לפני הקפה של הבוקר? ולא משנה הסיבה (מיילים, פייסבוק, מזג אוויר). אצל כמה מאיתנו הדבר הכמעט אחרון שנעשה לפני הכניסה למיטה והטענת הסלולרי זה גם מבט אחרון בתוכן אינטרנטי או ברשת חברתית זו או אחרת? כמה זמן מתוך זמן האיכות שלנו (לבד, עם בן הזוג או הילדים) 'נגנב' ע"י הסלולרי?
במחקר קטן שנעשה כאן באזור בבתי ספר תיכון, אליו התנדבו בני נוער, הם הונחו לא להשתמש במכשירי הסלולר לשום שימוש (מלבד מקרי חירום כלומר קריאה למשטרה או אמבולנס) במשך שבוע אחד. אף אחד מהמשתתפים במחקר לא החזיק שבוע שלם. הרוב נטש את המחקר לאחר יומיים. האחרונים שהחזיקו מעמד ב'גמילה' הזו מהרשתות החברתיות (2 בני נוער), חזרו לסלולרי ביום שישי בערב.
כששאלו את שני ה'צדיקים' האחרונים מה גרם להם לנטוש את הניסוי, הם תיארו שני מצבים שונים:
1. הרגשתי לבד, שאני מפספס משהו שקורה ואני לא חלק ממנו. הייתי חייב לחזור להיות חלק מהחבר'ה.
2. הרגשתי שאני צריך הפסקה מחיי היומיום שלי, לא יכולתי יותר בלי הפסקה והשימוש בסלולרי נותן לי מעיין הפסקה שכזו.
בעצם כל משתתפי המחקר נימקו את  נטישת הניסוי בסיבות המשתייכות לאחת משתי הקטגוריות האלו.
מה שמאוד מעניין שאלו בדיוק הסיבות שבהם אלכוהוליסטים מסבירים את ה'נפילה' שלהם לשימוש באלכוהול.
אז מה נותנות לנו הרשתות החברתיות? ומה הן לוקחות? ישנם כל כך הרבה מאמרים בנושא.  אין סוף, ואני בטוח לא מחדשת בנושא.


עובדה: רוב השיתופים האישיים בפייסבוק (כלומר לא פוליטיקה, אקטואליה וכו') מתעדים רגעים חיוביים בחיים של האחר. מעטים יותר הם שיתופים העוסקים בנקודות כואבות.  ואני לא הראשונה ובטוח שלא האחרונה שתוהה איזה אפקט מדכא יוצר התוכן הזה על ה'צופה השקט', הרי החיים של כולם נראים דבש בפייסבוק. כולם מאושרים, ומחוייכים, ובחופשות מעוררות קנאה, ובבתים מהממים. והנטייה הטבעית שלנו להשוות  לא ניתנת ממש לשליטה. אז הסטטיסטיקות מצביעות על עליה באחוזי דכאון וחרדה (עוד לפני ימי הקורונה).

עובדה: בקרב בני הנוער ניתנת חשיבות גבוהה מאוד לכמות העוקבים והלייקים. הפופולריות כבר לא נמדדת  במישור החברתי בבית הספר בלבד אלא עברה אל המישור האינטרנטי.  ממליצה בחום לצפות ב- The Social Dilemma של נטפליקס ובסטטיסטיקות שמדברות על העלייה במקרי ניסיונות התאבדות בגיל קדם-התבגרות (10,11), בעיקר בקרב בנות, מאז תחילת מגמת הרשתות החברתיות.


עובדה: ילדים ובני נוער נפגעים. נפגעים מבני הכיתה ובני גילם. נפגעים ממבוגרים. הופכים למטרה גם לסביבה המוכרת להם וגם לסביבה חדשה. אם כשאני הייתי ילדה, חרם בבית הספר נשאר בין כותלי בית הספר ואחר הצהריים יכולתי למצוא מפלט, היום החרם נכנס גם הבייתה, למקום הפרטי והמוגן שלך. ואני לא נכנסת כרגע לנושאים יותר מורכבים ובעייתים של התנהגויות מיניות לא תואמות גיל (כדי להשיג לייקים), על ביזוי והשפלה של האחר (כדי להשיג כוח), על הקלות הבלתי נסבלת בה מבוגר יכול להטריד מינית ילד/ה באמצעים האלו. על ה'אתגרים' מסכני החיים שבחודשים האחרונים עלו בחיי ילדה בת 10 מדרום איטליה שהשתתפה באתגר טיק טוק כלשהוא.

עובדה: המנגנונים הניורוביולוגים-פסיכולוגים של התמכרות לאינרנט בצורותיו השונות זהים למנגנונים הפעילים בהתמכרות לחומרים. בשני המקרים מעורב מרכז ה"סיפוק" במוח שמקשר בין התנהגות מסויימת לתחושה טובה, ולכן מחזק את הסיכוי לחזרה על ההתנהגות. למרכז הזה במוח יש תפקיד קריטי בהשרדות שלנו. הוא זה שנותן לנו פידבק חיובי כשאנחנו יונקים/שותים חלב בפעם הראשונה,הוא המקשר בין תחושת הסיפוק הנגרמת משתייה ואכילה, והוא האחראי על הקישור בין סקס לזכרון תחושת ההנאה (ולכן מבטיח את המשך ההשרדות). אבל הוא גם אותו מרכז שאחראי על הפידבק החיובי, הזכרון של תחושת הסיפוק, כאשר אני מנצח במשחק אוןליין ונמצא בראש רשימות הליגה בעולם (אבל החיים שלי מחוץ לאינטרנט לא ממש נראים ככה ובטוח שלא נותנים את אותה תחושת gratification), וגם כשאני מפרסמת תמונה עם חצי ישבן בחוץ ומקבלת מ ל א לייקים והערות מגניבות (או להיפך, מנצחת במשחקים את כל הבנים האלו שלא שמים עלי בחיים/מפרסם תמונות סופר מושקעות שגורפות הצלחה ענקית).


אבל מה עושים???? הרי מגיל מסויים אי אפשר לשלול מהילד/כמעט נער את הסלולרי, הרי זה מקביל לשים עליו שלט 'בעט מי'  מבחינה חברתית. זה להדיר אותו/אותה מחיי החברה. ובאמת שאין לי פתרונות. גם אני כאמא וכעוסקת בתחום קראתי אין סוף המלצות של אנשי מקצוע על איך להגביל את השימוש ואיך לפקח עליו ואיך ואיך ואיך…. אבל האמת היא שאני לא ממש בטוחה שזה עובד (במקרה שלי, יעבוד, הבנות עדיין קטנות אצלי). אולי הפתרון צריך להתחיל בנו כמבוגרים קודם כול. כי אצלנו מתחילה הבעיה.


בסופו של דבר, כולנו, גם אני, מכורים ברמה זו או אחרת לסלולרי שלנו. המחשבה לצאת מהבית לעבודה בלי הפלאפון מעבירה בנו חרדה. האופציה שלא להיות זמינים. חלפו עברו מזמן ימי הטלפון הציבורי והאסימונים וכולנו התרגלנו להיות כל הזמן זמינים. כשאני נכנסת לעבודה בכלא ומפקידה את הסלולרי בכניסה, תמיד קיימת בי מעין רמת חרדה 'מה יקרה אם יחפשו אותי מבית הספר של הבנות כי יש להן חום?'. האמת? מה יקרה?  מה עשו בתי הספר כשאנחנו היינו ילדים ולא היה ניתן להשיג את ההורים כי הם היו בעבודה או בנסיעה או בסידורים? כלום. חיכו לסוף היום והילד הלך הבייתה, מקסימום ישב במרפאה עם אחות בית הספר (תפקיד שלא קיים יותר באיטליה) עד סוף היום. לא ממש מאושר ושמח, אבל התמודדנו.
גם אני מושיטה את היד על הבוקר פלאפון (בעיקר מאז שהתחלתי לכתוב ולפרסם), גם אני מעבירה'  זמן ריק' של נסיעות ברכבת או מטרו (מדי פעם יוצא) בבהיה בפייסבוק.
אבל פתאום שמתי לב לכמה זמן נעלם לי מהיום. וגם אני חוטאת במתן זמן מסכים עודף לבנות (כרגע טלוויזיה ומשחקים בסלולרי) כי אני עייפה בסוף יום וגם אני רוצה קצת רגע של מנוחה והפוגה. אני כן שמה מגבלות מאוד קשות על מה צופים ביוטיוב. והבנות בינתיים מכבדות אותן (קטנות אמרתי כבר?)


אבל אז, כשהגדולה מגיעה לבית הספר, וחברי הכיתה שואלים אותה אם היא מכירה איזה ערוץ יוטיוב איטלקי קטסטרופלי (לא מזכירה את השם כי לא בא לי לחטוף תביעה משפטית משני אידיוטים מכחידי תרבות שעושים יותר כסף ממנהל מחלקה אונקולוגית, כירורגית או כל מציל חיים אחר למשל) או אם היא מכירה את טיק טוק (כיתה ב, כן???), אני נכנסת להתקף זעם על ההורים האחרים. זעם שאני שומרת בפנים כי לא רוצה להצטייר כהאמא ההיסטרית הנודניקית התורנית. המצטדקת. ואני באמת מבינה, בית ספר מלא ילדי רופאים,פסיכולוגים, רואי חשבון, עורכי דין ואנשי קריירה אחרים. אנשים עסוקים. אבל מה עם קצת תשומת לב לתכנים שהילדים שלכם צורכים? ואחר כך מבקשים שתקנו להם את המרצנדייז התואמים???? פעם אחת לא יכולתי יותר לשתוק. שמתי בקבוצת הכיתה קישור לכתבה שסיפרה על הילדה בת ה10 שחנקה את עצמה למוות כחלק מאתגר הטיק טוק. וכתבתי להורים, גם כאמא וגם כמישהי שעובדת בתחום. 17 זוגות הורים ואף אחד לא טרח להגיב. לפתוח דיון בנושא. להעלות את הנושא. התעלמות מוחלטת בקרב קהילה מרמה סוציואקונומית גבוהה, אנשים משכילים. אוף, איזו אמא נודניקית ומציקה.


לפעמים מדגדג לי הרעיון לחפש קהילה שחיה לחלוטין off grid, שימוש במחשבים ואינטרנט רק לצרכי הכנסה כלכלית לקהילה, אבל בכל אספקט אחר מנותקת. Autosufficient כמעט לחלוטין. אבל בראש מהדהדת לי תמיד המחשבה  שחוסמת אופציה שכזו "איך הבנות יצאו מקהילה שכזו? האם הן לא יתחילו את מרוץ החיים מנקודת  זינוק נמוכה יותר? ללא הכרות עם העולם הטכנולוגי, ללא כישורים בעולם הוירטואלי, עם פחות שפשוף עם התמודדויות עם החברה המודרנית….", אז הצד הרציונלי תמיד מנצח. ואנחנו נשארים בעולם הרגיל, באותה נקודת מוצא.


אין לפוסט הזה פתרונות. גם לא מסקנות. רק מקום אולי להרהור משותף בבעיה שרק הולכת ומחריפה. והנה האמביוולנטיות האמיתית. לפתוח בדיון בנושא הזה תוך שימוש ברשתות חבריות, בפלטפורמת הבלוג שלי ושאר כלים אינטרנטים שכאלו. לדון על עתיד האנושות וילדינו עם קבוצות נרחבות של קוראים שהשרדותם הכלכלית ואורך וסגנון חייהם תלוי כמעט לחלוטין במדיה הזו. שמסוגלים לחיות בסגנון בו הם בוחרים בגלל המקצועות הוירטוראלים, שחלקם פורט בדיוק על המיתרים האלו של קישור שימוש ברשתות חברתיות ומשחקים אוןליין ויצירת התמכרות לתכנים (ולא, אני לא מדברת על צוקרברג או ענקי אינטרנט אחרים, הם כבר עברו ממש לא מזמן חקירה צולבת וארוכה של הקונגרס האמריקאי). למיטב זכרוני רוב הענקים האלו מגבילים מאוד את החשיפה של ילדיהם לפלטפורמות ולתכנים שלהם, אבל כנראה כשאת/ה "הבן/בת של" לא מנדים אותך חברתית בגלל זה (מה שכן קורה לעיתים יותר ויותר קרובות אצלנו בני התמותה הרגילים).

כמו שכתבתי בתחילת הסיום, אין לי פתרונות, אין לי כרגע מסקנות. וזה לא כי לא חיפשתי. אלא כי כל פיתרון עליו חשבתי דורש שיתוף פעולה כולל של הסביבה בה את/ה ומשפחתך גרים בה, לומדים בה ועובדים בה. ועם ימי הקורונה שלא נראה שמגיעים לקיצם הסיכוי לזה עוד יותר קטן.

פורסם על ידי docaya

I am an Israeli doctor, studied medicine here in Italy and together with my husband decided to stay as soon as I was qualified as an MD. I am also a mother of two daughters and three cats. PrisonDocTales tells mostly my work stories, correctional doctor (prison physician) until the summer of 2018 and prison addiction medicine specialist since then, but other stories as well. This is a growing blog born out of so much curiosity surrounding my professional choic

תגובה אחת על “אמביוולנטיות

  1. ואו, נושא בעייתי…נראה לי שפרסת כאן את כל הלבטים והדילמות בנושא. תפסו אותי כמה דברים:

    זה שאף אחד לא ענה לך לכתבה שפרסמת בקבוצה של בית הספר של הבת שלך. מעניין למה, אולי גם להם אין פתרונות או כוח להילחם עם הילדים על הגבלת השימוש באינטרנט אחרי שהם שחררו להם את זה לגמרי… נראה שאת כן מתאמצת לשים איזה גבול ומקווה שתתמידי (בעצם לא יודעת, אם זה טוב – גם אני אמביוולנטית בנושא).

    עוד נקודה שתפסה אותי זה שכתבת שגם את קצת "מכורה" לזה. ואז תהיתי, עד כמה הילדים מושפעים מההורים, אם הם נניח לא מכורים, גם הילדים ירצו להיות פחות בטלפון?

    נושא מעניין. הינה מצאת הזדמנות אחרת לפתוח דיון עליו.
    נטלי
    http://www.pnimablog.com

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: